סטדמן- קהילת השיתוף הראשונה: סטדמן (Saettedammen) היא קהילת שתוף (bofælleskab) בדנמרק. כשלשים משפחות בקבוצת בתים סביב בנין מרכזי, מקיימות שותפות חברתית.

התחלה: לפי המיתולוגיה המקומית, ההשראה העקרית להקמת הקהילה היה מאמר של העתונאיתBodil Graae שכותרתו "ילדים זקוקים למאה הורים". (בעתון Politiken אפריל 1967 ). למרות שהקיבוצים בישראל מוזכרים במאמר כחלק מהרקע הרעיוני, רק מעטים מהמייסדים היו בקבוץ, ורוב קהילות השיתוף בדנמרק לא בנויות על עקרונות השותפות הכלכלית שביסוד הקיבוצים.האספה הראשונה התקיימה במאי 1967. שלש השנים הבאות עברו בדיונים סוערים ותחלופה רבה. התגבש גרעין, שיצר קשר עם ארכיטקטים. הבנייה התחילה בספטמבר 1971, ובאביב 1972 נכנסו התושבים לבתים (אנו לא קוראים לעצמנו "חברים" אלא "תושבים").

היום: אנו כ- 60 מבוגרים, 30 ילדים ובני-נער, ב35 "משפחות" ( חלקן תקניות: אבא-אמא-ילדים, חלקן חד-הוריות, הרבה זוגות ותיקים שילדיהם גדלו ופרחו מהקן, וגם כמה רווקים ורווקות). התחלופה לא רבה – בערך משפחה אחת מתחלפת כל שנה. כמחצית התושבים המבוגרים כיום הם מן המייסדים, בגיל  65 ומעלה. האחרים בגיל 30 ומעלה – כמעט אין צעירים בגילאי עשרים, כיון שהילדים עוזבים בדרך כלל את בית ההורים זמן קצר אחרי התיכון, והמצטרפים הם כמעט תמיד במשפחות עם ילדים. אין ילדי "דור שני" ששבו לגור בקהילה.כמחצית התושבים אקדמאים,  והאחרים בעקר מורים, אחיות ואנשי חנוך. הרוב מועסקים במגזר הצבורי, ומזדהים עם השמאל המתון או המרכז הנוטה לשמאל. חלק מהתושבים גרים בשכירות. כדי לאפשר לכולם להשתתף בפעילויות החברתיות, ומצד שני להבטיח לאלו שהשקיעו כספם בקרקע ובבית את ההשפעה על החלטות הנוגעות ברכוש, קיימות שתי מסגרות ארגוניות: אגודת בעלי הבתים, Grundejerforeningen, שקיומה מקובע בחוק הדני לגבי כל רחוב, מטפלת בנדל"ן: תחזוקת הבניין הצבורי, השטחים הציבוריים (לבתים שייך רק שטח פרטי קטן, כמאה מ"ר לכל בית), והתשתיות. בגוף זה חברים כל התושבים בעלי הבתים, והוא מתנהל בצורה די פורמלית,  עם ועד נבחר, אספה שנתית  שמחליטה בהצבעה,  ודמי חברות קבועים. האגודה הקולקטיבית Kollektivforeningen, היא המסגרת לפעילויות החברתיות. בגוף זה חברים כל התושבים מגיל בית‑הספר (אכן, ילדים הם חברים עצמאיים ושווי זכויות וחובות). כאן הפורום העליון הוא אספה כללית חדשית, גם כאן ההחלטות מתקבלות בהצבעה. מלבד דמי חבר קבועים ונמוכים, משלם כל מבוגר גם סכום ל"קופה המשותפת" שתלוי בהכנסתו. דרך ועד קטן, נבחר, והרבה ועדות התנדבותיות, מאורגנות כל הפעילויות החברתיות: חגים, עלון, וכו'. התושבים מחולקים לשמונה קבוצות, ("קבוצה קטנה" Smågruppe) שהרכבן מתחלף כל שנה. הקבוצות נפגשות לדיון מקדים לפני האספה, והן גם המסגרות לארגון אירועים וביצוע מטלות שונות (אחזקה ונקוי).

הצטרפות ועזיבה: אין הליכי "קבלה לחברות" – ההצטרפות היא דרך רכישת בית או שכירת דירה, בתנאים והליכים הרגילים בשוק. לבעלות על הבית צמודה בעלות על כ3% של הרכוש הצבורי. מלבד חלק זה וההוצאות הכרוכות בו, אין שותפות כלכלית או ערבות הדדית חוזית. התמיכה ההדדית מבוססת על הקשרים החברתיים ותחושת היחד. כך גם בדרך החוצה – העזיבה מתממשת במכירת הבית,ללא מעורבות של הקהילה.

ארוחה משותפת: חמשה ימים בשבוע (ראשון – חמישי) מתקיימת ארוחת ערב משותפת בבית הצבורי. כל תושב יכול, בתחילת השנה, להרשם לימי השבוע בהם הוא רוצה להשתתף. הרוב משתתפים בשניים או שלשה ימים בשבוע. ביום אפייני יש בין עשרים לארבעים אוכלים. הקניה והבשול עוברים בסבב בין כל המשתתפים – אין התחשבנות כספית. הארוחה המשותפת היא מרכיב מרכזי בהוויית השותפות החברתית.

אספה חדשית: הפורום להחלטות שוטפות, שמתקבלות בהצבעה, או לעתים קרובות בקונצנזוס.  לפני האספה מתכנסות הקבוצות לדיון מוקדם, כדי לאפשר לכולם להביע דעה. כל אחד יכול להעלות כל נושא לדיון – ולעתים קרובות עולות גם הוצאות קטנות מאד לדיון ארוך. השקעות גדולות שייכות בדרך כלל לתחום העבודה של אגודת בעלי הבתים, והדיון מתבצע באספה השנתית שהיא יותר פורמלית. שאלות קטנות יכולות גם להסגר דרך מודעה על לוח המודעות: "האם מישהו מתנגד ל…?". כל אחד יכול לכתוב תגובה – ובעל הענין מעריך האם קבל אישור או שעליו להעלות את הנושא לדיון באספה.

חגים: שבעה חגים דניים, ומסיבת "עליה על הקרקע" שנתית נערכים כל שנה. חלקם באופן הדני המסורתי – חלקם בסגנון חליפי. בנוסף לכך מתקיימים שמונה ערבי ששי עם תכן תרבותי כלשהו – מופע, הרצאה, ערב משחקים וכו'.

עלון: דו-שבועי, עם חדשות, הודעות, סדר-יום ופרוטוקול מהאספה, ולעתים גם דיונים, מאמרים וספורים.

ימי-עבודה: בקבוץ קראו לזה "גיוס": מספר פעמים בשנה מתאספים כולם להשקיע סופשבוע באחזקה, גנון, שפוצים ושפורים וכו'.

ילדים: בשנים הראשונות התקיים גן ילדים באחד הבתים. המניע היה מחסור בגני ילדים ציבוריים בסביבה, ולא אידיאולוגיה. עם השנים נפתחו גנים עירוניים, והגן הפרטי נסגר. ככלל, אנו מנסים להשתלב בסביבה ולא להתבדל. עד לפני שנים ספורות היו ילדי ביה"ס מתכנסים בבית הצבורי בשובם מהלמודים. אחד מבני הנער בגיל גימנסיה היה אחראי (בשכר) על השגחה וארגון פעילויות עד שוב ההורים מהעבודה. עם ירידת מספר הילדים ופתיחת מועדוני אחה"צ בבתי הספר נעלם הצורך והמועדון נסגר.בשנים הראשונות היו גם חופשות משותפות בקיץ, מנהג שעבר עם השנים למרות שהוותיקים זוכרים אותו כחוויה יפה.

פעילויות לא פורמליות: עם השנים התפתחו מספר פעילויות שמתקיימות במסגרת לא פורמלית, כגון אגודת מגדלי התרנגולות, שחקני הביליארד, קבוצת החלומות, החוג לספרות, להקת המוזיקה העממית, מפגשי בוקר יום ששי (גמלאים) ועוד.

זווית אישית –הקהילה מול הקיבוץ: כמובן שהמרחק בין צורת חיינו כאן והחיים בקבוץ הוא גדול. למרות זאת מעניין להשוות. כיוון שאין לנו שותפות כלכלית, הרבה מהבעיות שהיו בקיבוצים על רקע זה לא מופיעות. אין צורך לפנות לוועדה – או לשיחת קבוץ – עם בעיה פרטית, אינטימית ומביכה, שפתרונה תלוי בהקצבה כספית. כמובן שכך נעלמת גם הערבות ההדדית, ומי שנקלע למצב כלכלי קשה לא יקבל עזרה כלכלית ישירה מהקהילה. יחד עם זה, התמיכה החברתית קיימת במידה רבה, ועליה אפשר לבנות. בקורי חולים, עזרה בטפול בילדים, בהשגת עבודה וכיוצא בזה הם הרבה יותר אינטנסיביים מהרגיל בין שכנים ברחוב רגיל. ומה שמשמעותי מאד בחברת הסעד והווילות הדנית, הוא הקרבה האינטימית למספר רב של אנשים. לילדים כאן אכן יש "מאה הורים" (לטוב ולרע), והם זוכים – כמו ילדי הקיבוץ – לגדול בקרבה רבה להרבה ילדים אחרים, שאותם ואת הוריהם הם מכירים היטב. נראה לי שכך נמצא בקהילת השיתוף פתרון אפשרי לשאלה כיצד לקיים את ההיבטים החברתיים החיוביים שבהוויה הקיבוצית, בלי המסגרות הכלכליות הנוקשות שלא לגמרי מתאימות לחברת השפע המערבית. היבט אחר בו ההבדל בולט הוא תהליך ההצטרפות לקהילה (או עזיבתה). אין לנו ועדת קבלה, שלבי מועמדות או אישור האספה. בכך ותרה הקהילה מראש על האפשרות לכוון את ההתפתחות הדמוגרפית, ולהבטיח "התאמה".  הניסיון מראה שלא היו בעיות בתחום זה – וכל התושבים שהצטרפו השתלבו ברצון ובהצלחה בחיי הקהילה. (בתחום זה חשוב להבחין שלא כל קהילות  השיתוף הדניות מאורגנות כך, ובקהילות רבות הבעלות על כל הבתים היא במסגרת עמותה, וההצטרפות מותנית באשור הקהילה) . אין לנו גם בסיס אידיאולוגי קולקטיבי, או פרופיל אידיאולוגי  משותף כלפי חוץ, למרות שרוב התושבים תומכים בשמאל המתון, ובשנים הראשונות היו גם פעילויות פוליטיות משותפות (בתנועת השלום, הפגנות הראשון במאי ועוד). כמובן שהשותפות מחייבת גם לוותר לעתים על אינטרסים פרטיים ועקרונות מסויימים, אבל כשאני עושה את החשבון האישי שלי, רבים היתרונות מהחסרונות. בעקר האפשרות לקיים מגע קרוב עם אנשים רבים בלי לארגן, להזמין ולארח. בתחום זה ממלאות הארוחות המשותפות היומיות תפקיד חשוב. אני לא משלה את עצמי שצורת חיים זו תתאים לכל האנשים, כמו שהקבוץ – שגם אותו אהבתי – לא היה פתרון פלא לכל בעיות העולם המודרני, אלא דגם אחד שמתאים לחלק קטן של האוכלוסיה. לילדים צעירים ולזקנים זה בטח מקום מצוין, ולכן גם למשפחות עם ילדים. לבני נוער יש לעתים קרובות בעיה דוקא עם הקשר הקרוב למבוגרים רבים שזוכרים אותם מילדותם ולגילאי העשרים-עד-הגמלאים הבעיה היא לחיות עם הפשרות המתחייבות מהשותפות. אישית, נכון לעכשיו, טוב לי כאן ואני נשאר. אם זה  ימשך לתמיד (כמו לאותם שלשים איש מהמייסדים שעדיין חיים כאן) – איני יודע.

ניצן ורדי n@vardi.dk
Sættedammens 36-years anniversary            Spontaneous common saturday lunch in front of our house