מאגר קבוצות שיתופיות

מאת ורד לי | צילום: דן קינן

 בני נוער חובבי פיירוז ודילן בדירה יפואית, אנרכיסטים מגדלי ירקות בניר משה וקבוצה ירושלמית שכבשה שלוש קומות בבית משותף. מבט מקרוב על שש קומונות, מודל 2008

מה עובר לנו בראש כשאנחנו שומעים את המלה קהילה? אינטרנט, כמובן. ללא ספק האסוציאציה הכי רחוקה מהמשמעות המקורית של המלה ובוודאי מקומונות אפופות סקס, סמים ורוקנרול של ילדי הפרחים בסיקסטיז או מהקיבוץ. אבל לצד הפריחה הווירטואלית, בשנים האחרונות קמו במקומות שונים בישראל עשרות קבוצות של צעירים אידיאליסטים, שמנסות כל אחת בדרכה לנהל מודל שונה ויצירתי של חיים שיתופיים.

אסף אל-בר, מנכ"ל מרכז לפיתוח קהילות שח"ף (שותפות חברתית פעילה), מציין שכיום יש כ-60 קהילות חילוניות בישראל הפועלות באזורי מצוקה כדי לבנות שותפות עם אוכלוסיות מוחלשות. לדבריו 60% מחברי הקבוצות האלה בגילאי 23-27, 30% – 28-35, ו-10% – 35 ומעלה. "בשנתיים האחרונות מגלות קרנות פרטיות וממשלתיות, דוגמת הסוכנות היהודית, קרן רש"י, גנדיר ואורן, עניין רב בקהילות החברתיות", אומר אל-בר, "ורואות בהן מעין 'חלוצות שינוי חברתי'". בשנה שעברה החליט משרד השיכון להעביר 3 מיליון שקלים לפרויקטים של קהילות שיתופיות.

הלכנו לביקור אצל שש קבוצות כדי לבדוק – מעבר לאידיאולוגיות הגדולות – מתמודדים עם דברים פשוטים ויומיומיים כמו שטיפת כלים, הרגלים מוסיקליים, חשבון משותף ויחסים ומיישמים אותם במסגרת של משפחה מורחבת. המסע התחיל בביקור בניר משה, שם מתגוררת במשק אורגני קבוצת אנרכיסטים העסוקה בגידול ירקות ואינה נתמכת בגורמים ממסדיים; ביפו התארחנו אצל קבוצת צעירים יהודים וערבים שבוחרים לממש הלכה למעשה מודל של דו-קיום; ובצפון פגשנו קבוצת צעירים שיוצרים מוסיקה עם נוער בשכונת מצוקה וקהילת מחנכים המונה מאה בני אדם ועוד מצליחה להחזיק בקופה משותפת.

מתברר שהחלום הקומונלי לא חייב להסתיים בגיל 20 עם השמו"צ והנוער העובד. אפשר להיות סטודנטים, מוסיקאים, הורים לתינוקות ואפילו אנשי היי-טק – ועדיין להציב אופוזיציה רלוונטית לחיים האורבניים המבוססים על מודל ההצלחה האישית, צבירת הון פרטי ופיתוח ניכור מסוים לחברה. אז מה, אולי הגיע הזמן להעיז ולוותר על זוגיות, 2.4 ילדים וכלב לטובת חיים בשותף?

 

 

הזורעים
קומונת האנרכיסטים, ניר משה

 

מימין: סער אוסטרייכר, פלג מיכאלי, סתיו שפיר, אסף צ'רטקוף, ליה מילמן (במריצה) גדי אבידן וקובי שלו

החברים: פלג מיכאלי (25), סטודנט למתמטיקה ובונה אתרי אינטרנט; סתיו שפיר (25), סטודנטית לעיתונות וסוציולוגיה; אסף צ'רטקוף (25), בעל תואר בהוראת ביולוגיה וכימיה ובונה אתרי אינטרנט; סער אוסטרייכר (25), רקדן ומשורר; איריס לוי (34), מתמחה בטיפולים הוליסטיים; קובי שלו (26), מתמחה בבנייה בבוץ; ליה מילמן (22), בונה בתים מבוץ, אמנית; עמית רביד (28) ויעל שילה ואריק ברנס (26) לימדו בבתי ספר דמוקרטיים, כרגע בהפוגה; גדי אבידן (26), מעביר סדנאות בחינוך ואקולוגיה.

היסטוריה: קומונת האנרכיסטים הוקמה לפני כשבע שנים. המייסדים, מיכאלי וצ'רטקוף, התגוררו תקופה בדירה שכורה בתל אביב שאותה המירו בווילה בבאר יעקב ("בחרנו באזור באופן מקרי. לא מטעמים חברתיים. חיפשנו מקום נגיש, קרוב לרכבת שכל החבר'ה יוכלו לבוא"). פעולות הקומונה בנושאי סביבה הסתכמו בתליית שלטים ושירים בתחנות אוטובוסים בישוב בנושאי חופש ואהבה.

חלקת אדמה: אחרי שידעו עליות ומורדות, בימים אלה קיבלו לידיהם חברי קומונת האנרכיסטים את "אדמאמא", משק פרמקלצ'ר (Permanent Agriculture) בניר משה המתפרש על 11 דונם. הוא יישאר שלהם למשך שנה. בשטח משוטטות תרנגולות וחמור ובבוסתן גידולי שזיף, תאנה, משמש וחממות עם גידולי דלעת, עגבניות ומלפפונים. בשטח מפוזרים שירותי קומפוסט ומקלחת מרהיבה שתקרתה שזורה בשיח גפן ובאשכולות ענבים הגדלים לתוכה. החברים לנים בבית בן שבעה חדרים, וכדי לפתור את מצוקת הדיור החלו לבנות בתים מבוץ. בסמוך יש חלל המשמש כמטבח משותף.

אווירה: מיכאלי: "מה שמאפיין את הקומונה שלנו זה שאין בה חוקים, אין לה מסגרת ואין לה הגדרה, היא מבוססת על חופש". שפיר, חברתו הלומדת בלונדון במסגרת פרויקט פלסטיני-יהודי, מוסיפה: "החיים בקומונה לא מוגבלים במקום ובזמן. אני יכולה לנסוע ללימודים ועדיין להיות חלק מהקבוצה".

החיים: שפיר: "בדרך כלל קומונות מקיימות ימי קבוצה ומתעסקות בעצמן. אנחנו פשוט עסוקים בלחיות, בלי שום מסגרת מגבילה. בכל קומונה יש המון חוקים, שבאים כתוספת לחיים הקומונליים: יום קבוצה, כל אחד מקבל סכום מסוים של כסף ויש כללים לגבי כמה כסף מכניסים לקופה המשותפת. אנחנו רואים את הדברים האלה כמוזרים, כי אנחנו רוצים לראות זה את זה כבני משפחה".

למה קומונה: מיכאלי: "עושה אותי יותר מאושר שאין לי כיס פרטי. היעדר כסף שהוא רק שלי הוא מחשבה משחררת. בכלל, זה שאין לי משהו שהוא רק שלי, שאני תמיד חולק דברים לפחות עם עוד בן אדם, עושה אותי מאושר".

קופה משותפת: קומונת האנרכיסטים יצרה מודל כספי של קופה פתוחה המושתתת על עיקרון של "שים כמה שאתה רוצה, וקח כמה שאתה רוצה". צ'רטקוף צוחק: "אני משתמש בחשבון של מיכאלי כחיסכון והוא משתמש בשלי כעו"ש. יש כוח שמניע את כולנו וקוראים לו אהבה ואמון. הכל מבוסס על זה. אין פה מנגנון גדול של 200 איש, לכן זה עובד.

פקיד הבנק: חברי הקומונה נזכרים בפקיד בנק שהיה מתקשר כל פעם בניסיון להבין "כמה אנשים נהנים מחשבון בנק אחד?"

מסביב: צ'רטקוף: "במשך שנים חברים לא מהקומונה חשבו שאני בשב"כ. זה נראה לכולם כמו סיפור כיסוי מרוב שלא הצליחו לתפוס את זה. היום זה כבר לא נראה להם הזוי, אפילו ההורים התרגלו".

העתיד: אוסטרייכר: "הזרם הבודהיסטי שהסתכל פנימה לתוך עצמו הועיל יותר מאשר הזרם הקומוניסטי או הנוצרי שניסה להועיל לאחרים מתוך אמונה שהם עושים טוב וכבשו את העולם ועשו עוולות. אנחנו מעדיפים לקום בבוקר ולדאוג לירקות".

הפוליטיים
סדאקה-רעות, יפו


מימין: בן סירוטה, עמרי גרשון, סמא שקרא, ליבה נאמן ורוגע קורן

החברים: ליבה נאמן (18.5) מתל אביב, רוגע קורן (19) מחיפה, בן סירוטה (19) ממצפה חרשים, עמרי גרשון (19) מקיבוץ המעפיל, סמא שקרא (19) מיפו.

הבית: דירת ארבעה חדרים בבניין משותף בלב יפו. בסלון טפט פרחוני, מזנון בגוון חום כהה, עץ אשוח וכרזה של 40 שנה לכיבוש, הפריט היחיד שמסגיר אוריינטציה פוליטית (נאמן: "החלטנו לא לתלות דגלים או סמלים של שני העמים").

סדאקה-רעות: העמותה, שהוקמה ב-83', מקדמת שותפות בין נוער יהודי וערבי ברחבי הארץ ובחמש השנים האחרונות מפעילה דירת קומונה ביפו. הפעילים המתגוררים בה מתנדבים בקהילה ופועלים במרכזי העמותה.

דמי כיס: העמותה מממנת לחברי הקומונה את המגורים בדירה, ומפרישה לכל אחד מהם דמי קיום חודשיים על סך 500 שקל. באמצע אוגוסט – לאחר שנה של חיים משותפים – תתמלא הדירה בצעירים יהודים וערבים חדשים.

המאזן הדמוגרפי: שני ערבים וישראלי אחד שהיו חברים בקומונה נשרו בתחילת השנה. שקרא אמנם חברה פעילה בקומונה אבל אינה חיה עם הקבוצה ("אני גרה שתי דקות מפה, חברי הקומונה באים לישון אצלי"), מה שהביא למצב של רוב יהודי, או כמו שסירוטה אומר "הפכנו לקומונה יהודית-ערבייה". קורן: "בהתחלה נבהלנו והתחלנו להתקשר לפעילים פלסטינים וערבים שיצטרפו, אבל בסוף השלמנו עם המציאות. אנחנו הרי לא מפלגה, זו המציאות, ואם יהיה פה עוד ערבי או פלסטיני שיישן איתנו זה לא מה שיקדם אותנו לקראת השלום".

למה קומונה: קורן: "גדלתי בחיפה שהיא עיר מעורבת, אבל לא למדתי ערבית וחוץ מלראות פועלי בניין לא היתה לי אינטראקציה עם ערבים. חלק מהבחירה לבוא לפה היה הרצון שלי ללכת באופן יומיומי עם הידיעה שיש פה מיעוט מדוכא ולפעול למען שינוי המציאות הזאת". שקרא: "כל חיי גדלתי בקהילה מעורבת. אני חושבת שאי אפשר ליצור את השינוי הזה לבד, בלי הצד השני. העתיד של כולנו קשור". גרשון: "רציתי להרגיש את החוויה של הקומונה. סיקרן אותי מבחינה אישית ופוליטית איך זה לחיות עם בני אדם שאני לא מכיר ושלכל אחד מהם תפיסה שונה של המציאות".

פעילות חברתית: פעם בשבוע מתקיים יום קומונה: קוראים טקסטים, מקיימים סיורים בגדר ההפרדה ושומעים הרצאות בנושאים חברתיים ופוליטיים. חברי הקומונה פעילים בפרויקטים חברתיים ביפו, כמו המרכז היפואי לנוער של סדאקה-רעות, המועדונית בבית הספר הדמוקרטי ביפו, ו"חצר נשית" המספקת מסגרת העשרה לנערות ונשים צעירות. בנוסף הם לומדים ערבית.

כלים בכיור: כאן נגמרת השיתופיות – כל אחד אחראי לשטיפת כליו.

ניקיונות: נאמן: "זה כבר אירוע אמיתי. לשמחתנו זה לא קורה הרבה, אז אין בכלל מחלוקת".

בישולים: קורן: "המטבח הים-תיכוני שולט. היו זמנים שהכל הוגש עם טחינה, לא ממניע פוליטי אלא מהעדפה תמימה לאוכל בריא". סירוטה: "אני לא מקבל את ההגדרה – מונהג מטבח כל העדות".

מוסיקה: היו תקופות שפיירוז, בוב דילן וג'וני מיטשל התנגנו והתנגנו, אבל אז הפטיפון התקלקל וכל אחד חזר לאיי-פוד שלו.

טלוויזיה: רק די-וי-די.

מסקנות: נאמן: "קומונה מנפצת את החלום הוורוד. התחלתי לבדוק את עצמי ועלו המון שאלות – מאיפה הלגיטימציה שלי כנערה אשכנזייה, יהודייה, לבנה, תל-אביבית לבוא ליפו ולהתיימר לעבוד עם אוכלוסייה מקומית. למה אני בכלל חושבת שאני טובה יותר?" קורן: "הקומונה לימדה אותנו שהדרך להגיע לפתרון היא לא לשבת ולהגיד אנחנו אוהבים את כולם וכולנו בני אדם, אלא לדבר על כל הדברים שאנחנו לא מסכימים עליהם גם אם הם קשים".

החיים לאן: קורן: "כל מה שחוויתי בשנה הזאת הפך לחלק אמיתי מהחיים שלי, ואני שואלת את עצמי איך לא לאבד את זה כשאחזור לסביבה הטבעית שלי". נאמן: "אני מתכוונת ללמוד באוניברסיטת תל אביב פילוסופיה ובי-איי כללי ורוצה להתנדב בתחום זכויות אדם". גרשון ושקרא יהפכו למדריכי הקומונה הצעירה שתיכנס לדירה באוגוסט, סירוטה מתכוון להמשיך לשירות לאומי בקיבוץ הרדוף ולעבוד עם אנשים בעלי מוגבלויות.

השכונתיים
קבוצת מפרש, קרית שלום

מימין: הרן סנד, אלעד הראל, ניר בליץ, איילת יערי, ערן סגל, עידו רוט ודורון טימור

החברים: אלעד הראל (24), רכז שלוחת תל אביב של המכללה החברתית-כלכלית וסייע גננת; ערן סגל (24), מדריך גרעין במרכז "בינה" ועובד במסעדה בתל אביב; עידו רוט (23), לומד ומלמד מוסיקה; ניר בליץ (23), טבח ופעיל בעמותת פרדס; הרן סנד (23), עובד באבטחת מידע בהיי-טק ובמועדונית בשכונת שפירא; איילת יערי (24), מלצרית המעבירה חוגי קרמיקה; דורון טימור (26), עורך באתר האינטרנט One; לא בתמונה: פיליפ לוין (25), יתחיל באוקטובר לימודי עיצוב גרפי; ובועז אורמן (24.5), שוהה בחו"ל ויתחיל באוקטובר לימודי משפטים.

הבית: שתי דירות קרקע שכורות סמוכות (2 דקות ו-46 שניות) בקרית שלום, באחת חמישה חדרים ובשנייה ארבעה. כל חבר בקבוצה חי בחדר משלו, ובני הזוג יערי-רוט חולקים חדר משותף. בחצר הבית פח קומפוסט מהביל.

וכך זה התחיל: בוגרי שירות נח"ל שאפו ובחנו משך ארבע שנים כיצד ניתן במסגרת חיים אורבניים למתוח את החוויה הקומונלית, אבל להתאימה לחיי בני עשרים ומשהו. לפני שנתיים זה קרה.

קופה משותפת: כל חבר מקבל 500 שקל בחודש למחיה, שאר ההוצאות השוטפות נלקחות מהקופה. סנד: "אימצנו את סיסמת הקיבוצים: 'כל המשכורות של חברי הקבוצה נכנסות לקופה אחת וכל אחד מקבל לפי צרכיו'". יערי: "אנחנו במצב כלכלי טוב, הרבה יותר טוב מאשר לו היינו חיים לבד, ואפילו יצרנו תנאי פנסיה לכל חבר בקבוצה". טימור: "בחוץ יש מצב של אי-שוויון שהתחנכנו עליו – אם אחד הוא מורה הוא ירוויח מעט, ואם אחר עובד בהיי-טק שכרו יהיה גבוה מאוד. הקופה המשותפת שיצרנו מאפשרת לנו לבטל את זה. בנוסף אנחנו חוסכים כסף, מאפשרים לאנשים שלא מוצאים עבודה להשקיע בחיפוש".

רכישה גדולה ראשונה: גיטרה חשמלית בשווי 13 אלף שקל לרוט, המוסיקאי בחבורה. העניין הוגדר כ"צורך חיוני".

בילויים: יערי: "יצרנו לנו ערבי תרבות וסרט, אירוח בבית, ארוחות משותפות שאליהן מגיעים חברים של חברים וימי קבוצה. הצרכים שלנו לא נעים סביב תרבות צריכה ובזבוזים, אבל הקופה שלנו בהחלט פתוחה למימון של לימודים, חוגים והעשרה".

בישולים: כולם.

רעש: איילת: "לא מפריע, מתרגלים מהר. אתמול חזרתי בלילה עם עידו, והבית היה כבוי וישן והתעצבתי שאין עוד מישהו ער שאפשר לדבר איתו".

בנים-בנות: איילת היא הבחורה היחידה בקבוצת מפרש. הבנים: "תכתבי בבקשה שדרושות לנו בחורות, אנחנו לא מבינים למה בנות לא מצטרפות. אנחנו בעניין של להרחיב את הקבוצה". איילת: "אני חושבת שמתוך שמרנות ודעות קדומות נשים לא מצטרפות לקומונות, וחבל. זו חוויה".

יום אחד בשבוע: כל חברי הקבוצה מתפנים מעיסוקם ליום שלם (המעסיקים נאלצים להכיר בצורך הייחודי הזה), ומקדישים יום לבילוי משותף – דנים במצב הקבוצה, לומדים טקסטים פילוסופיים ומתעמקים בסוגיות חברתיות. בנוסף הם עורכים ארוחות משותפות לפחות פעמיים בשבוע.

מוסיקה: לכל חבר טעם משלו, אין משהו ספציפי. רוט חובב ג'אז, אורמן שוחר רוק כבד (טימור: "הקבוצה מקבלת את ההעדפות המוסיקליות של כל אדם בהבנה").

להביא דייטים הביתה: בני הקבוצה: "יש מקרים שזו בעיה, אבל מרביתן מקבלות את זה בהבנה, כי אלה החיים שלנו והדרך שבה בחרנו לחיות".

קרית שלום: סנד: "לא רצינו לגור ברמת אביב, לנסוע בבוקר ללטף ילד במשכנות עוני ולחזור בתום יום עבודה לבית המפואר בסביבה מנותקת". הראל: "מיקמנו את עצמנו בדרום כי תל אביב הופכת לעיר של עשירים עם פערים בלתי נסבלים, כשיהיה מאבק אנחנו רוצים להצטרף אליו מהשטח".

השטח: חברי הקבוצה ניסו להתארגן עם מאה מתושבי קרית שלום ושכונת שפירא וליזום הקמת קואופרטיב צרכני. בליץ: "המטרה היתה ליצור התארגנות כלכלית משותפת עם תושבי השכונה. עשינו כמה קניות מוצלחות של ירקות ופירות, אבל בחרנו להקפיא בינתיים את העניין ולשקוד עוד על פיתוח המודל ולמידה שלו".

המוסיקליים
קהילת גלים, חיפה

מימין: נמרוד גוטסמן, יובל פייגלין, ענת לוצקי, ישי פינצ'ובר, ארז דסקל, דינה פינקוס, יונתן שור, אורלי בן-גד, עומר צנגוט ויאיר שחר

החברים: עומר צנגוט (25), סטודנט לגיאוגרפיה ומדעי הסביבה; ארז דסקל (26), סטודנט למוסיקה ותיאטרון חברתי; יובל פייגלין (26), סטודנט לחינוך ומקרא; אורלי בן-גד (24), סטודנטית לפסיכולוגיה; ענת לוצקי (24), סטודנטית לתואר שני בפסיכו-ביולוגיה; דינה פינקוס (26), סטודנטית לתואר שני ברפואה; נמרוד גוטסמן (25), סטודנט לעבודה סוציאלית; יאיר שחר (27), סטודנט לחינוך וגיאוגרפיה; ישי פינצ'ובר (25) ויונתן שור (25), יזמי היי-טק.

הבית: מתגוררים בשש דירות שכורות סמוכות בשכונת בת גלים. צנגוט: "בחרנו לחלוק דירות, אבל השיתופיות שלנו מופנית בעיקרה החוצה, כלפי הקהילה, כלפי השכונה. ככה נשמר לכל אחד החופש האישי ועדיין מתקיימת העשייה ביחד מתוך תהליך של לימוד".

וכך זה התחיל: מאי 2005. שור, פייגלין ודסקל, שלושה מוסיקאים משוחררי גרעין הנח"ל, חיפשו בית לעשייה חברתית-מוסיקלית. הם בחרו להתגורר בשכונת בת גלים – המזוהה כאזור מצוקה ומאכלסת עולים מחבר העמים, ערבים, קשישים, נוער בסיכון ומכורים – וביקשו מעיריית חיפה להקים מרכז מוסיקה במקלט העירוני בשכונה. העירייה נעתרה, בני הנוער באזור עזרו בשיפוץ ובית החולים רמב"ם תרם קירות אקוסטיים.

פעילות חברתית: הקהילה מפעילה בשכונה מרכז למוסיקה חדשה, שאליו באים כ-80 בני נוער בשבוע. הם לומדים נגינה, פיתוח קול ולהקות צעירות אף זוכות לליווי ולשיעורים פרטיים. בשישי-שבת נהנות להקות בוגרות מחדר החזרות שבמרכז תמורת תיקון כלי נגינה ועזרה ללהקות הצעירות. הקבוצה מפעילה מועדון נוער נוסף לילדים מקרית אליעזר, שבו חוג אמנות לחימה, ערבי סרטים, מפגשים וסדנאות בעריכת עיתון ועיצוב אופנה ל-30 בני נוער נוספים. באחרונה קיבלו מהעירייה חלקת אדמה מוזנחת, שאותה הם מעבדים והופכים יחד עם בני השכונה לגינה קהילתית.

פרויקט "המקליט": החודש הושק דיסק ראשון במסגרת המרכז למוסיקה חדשה, ובו ביצועים של שש להקות בני נוער מהשכונה ששרות פאנק ורוק ברוסית ובאנגלית.

למה: גוטסמן: "אנחנו רואים איך אנשים אחרים מסביבנו חיים ובוחרים בזה כאלטרנטיווה. אנחנו לא רוצים לחזור מהעבודה, להדליק טלוויזיה או מחשב ולגמור ככה את היום, אלא ליצור סביבה אנושית. פה יש כל הזמן מפגש, אינטראקציה ובסיס לעשייה. זה מפרה, נותן כוח ומוביל את מערכות היחסים שלנו לעומקי היכרות הכי יפים שיש".

היי-טק: לקהילה הצטרף באחרונה פינצ'ובר, שותפו העסקי של שור ויזם היי-טק. השניים עומדים בפני חתימה והשקעה ראשונית בסטארט-אפ בשווי מאות-אלפי דולרים. פינצ'ובר: "חזרתי מתקופה ארוכה בלונדון וחיפשתי תחושת סולידריות, הוויה שמבטלת ניכור ומעודדת למעורבות חברתית". הוא לא רואה סתירה בין העיסוק בהיי-טק לבין מעורבותו בקהילה.

מעורבותו בקהילה: "אני מרגיש שהקהילה הזאת מייצרת חלופה לחברה הקפיטליסטית, ומוכיחה שאפשר לשלב עסקים עם ערכים".

קופה שיתופית: חושבים על זה. צנגוט: "הרבה אנשים מהקבוצה מרגישים שעניין הכסף יכול להכניס מתח. הכרזה על קופה שיתופית וחלוקה בכסף לא בהכרח קשורה לטיב ועומק הקשר שנוצר בין החברים".

טלוויזיה: אין.

מוסיקה: רוק ישראלי, בעיקר מאיר אריאל, רמי פורטיס, ברי סחרוף. וגם ג'אז, דיוויד בואי.

בילויים: ארוחות משותפות, טיולים, רחצה לילית בים, נגינה ושירה ביחד.

יחסים: בן-גד, פינקוס ולוצקי תפוסות. הבנים תוהים: "אנחנו לא מבינים מה הבעיה של בנות להצטרף, לא מבינים למה זה נראה לנשים כמו בזבוז זמן וחוסר רצינות. אנחנו מחפשים בחורות שיבואו כדי להישאר, לא כדי לבחור בחור ולקחת אותו".

עתיד: חולמים לרכוש בניין משותף. צנגוט: "אנחנו רוצים לגדל ילדים באותו מרחב ולהזדקן ביחד".

המוניציפליים
קבוצת חורש, ירושלים

מימין: צפריר גדרון, מיכל תירוש עם ליה, יוני ויינריב, מיקי בקלה ואסתי קירמאיר

החברים: אסתי קירמאיר (29), יועצת כלכלית ופעילה חברתית, מתמודדת על ראשות עיריית ירושלים. מיקי בקלה (31), בנקאי; יוני ויינריב (33), עורך ספרים על מחשבה מדינית ורכז עובדים ב"כוח לעובדים"; טל רמון (32), מנהלת תוכניות לימוד במרכז שלם; מיכל (27) ואופיר (26) תירוש, סטודנטים והורים לליה (חודש וחצי); מיכל גור (30), דוקטורנטית לביולוגיה; מיכל גומל (26), עובדת סוציאלית; צפריר גדרון (27), מורה להיסטוריה ואזרחות; נעמה אורפז (26), סטודנטית לרפואה; לירון (25), סטודנטית לרפואה שתצטרף לבניין עוד שבועיים.

הבית: השתלטו על שש דירות בבניין מגורים משותף בקרית יובל בירושלים.

ההשתלטות: נבעה מרצון לחיות יחד בתנאי מחיה משופרים. גדרון: "השותפות באותו מרחב יוצרת קשר איכותי ומאפשרת יצירת תרבות ייחודית ומבנה לא פורמלי של חיים".

לא ברור: איך השכנים לא הרגישו בכיבוש המאורגן של חצי בניין. תמוהה במיוחד העובדה שהתשלום לוועד הבית מטעם כל הדירות משולם באותה המחאה, מאותו חשבון בנק, ושבימי אסיפות נגררים כיסאות בין הקומות – ועדיין השכנים לא ערים לתופעה.

ירושלים: קירמאיר: "ירושלים נעזבת על ידי משפחות מעמד הביניים, הופכת לעיר לעשירים ומתחרדת. זה הופך למשימה לקבוצות חילוניות ולצעירים חילונים להמשיך להתגורר בה ולהיאבק על חיי תרבות ויצירה".

למה: רוב חברי הקבוצה, יוצאי נח"ל, צוחקים על כך שהם חשים מיאוס מהמלה קומונה, המעלה אצלם אסוציאציה מיידית של "שניים-שלושה חברים בחדר אחד, מבשלים כל יום אותו דבר (פסטה עם גבינה צהובה), הפחים עולים על גדותיהם ואף אחד לא מנקה".

קופה משותפת: לקבוצה יש חשבון בנק משותף וכל חבר קבוצה מעביר בין 1,800 ל-3,000 שקל בחודש, שממנו מממנים את שכר הדירה, החשבונות, האוכל והתרבות.

אווירה: חברתית-פוליטית. ויינריב וקירמאיר הם חברי מפלגת העבודה שהקימו מטה ומתכוונים לרוץ בבחירות לעיריית ירושלים, גדרון היה פעיל במאבק המורים. גדרון: "הקהילה מאפשרת רשת חברתית אידיאולוגית שאנחנו מוצאים בה מקור כוח ועזרה לכל סוגי המאבקים".

ימי קבוצה: מקפידים להיפגש פעם בשבוע וללמוד יחד, אחת לשבועיים מקיימים מפגש פתוח לחברים שרוצים להצטרף ללימוד. בימי שישי עורכת הקבוצה קבלת שבת ייחודית ומושקעת: את החלות אופה אחת מחברות הקבוצה, מתקיים טקס קריאת פרשת השבוע וערב שירה הכולל טקסטים חילוניים.

בני 20 לנצח? ויינריב: "לחברים התל-אביבים שלי זה נראה כמו 'מלרוז פלייס' או גרסה של 'חברים' והם מסתכלים על העניין במידה של קנאה. אני לפחות מרגיש שזו הגשמת חלום ילדות".

ליה: לבני הזוג תירוש נולדה לפני חודש וחצי ליה, ויינריב ורמון מצפים לתינוק. מיכל: "אני מקבלת המון תמיכה ועזרה. יש תחושה שהקבוצה היא משפחה לכל דבר וכל חבר הוא דוד ודודה לכל דבר".

המחנכים
קבוצת נעמ"ה, נצרת עילית/מגדל העמק

קבוצת נעמ"ה (חלק מבין מאה החברים)

החברים: כמאה, בגילאי 21-38, רבע מהם בעלי משפחות.

הבית: חיים בכ-30 דירות שכורות בשני ישובים – שמונה שנים במגדל העמק ובחמש השנים האחרונות גם בנצרת עילית. הדירות מגוונות: בתי קרקע, דירות בבניין משותף. כך גם הרכב הדיירים: לפעמיים גרים תחת קורת גג אחת ארבעה חברים מהקבוצה, לפעמים זוגות או משפחות.

המודל: קבוצת נעמ"ה מנסה לבנות קהילה במודל המסורתי של הקיבוץ, המבוסס על שיתופיות. אך בניגוד לקיבוצים שנשענים על תעשייה וחקלאות מרגישים חברי הקהילה שהייעוד שלהם הוא בחינוך ובנושאים החברתיים.

אילן יוחסין: חברי הקבוצה נמנים עם תנועת המחנות העולים, ובחרו להתמקם במגדל העמק ובהמשך בנצרת עילית מתוך הבנה שבאזור יש אוכלוסייה מוחלשת – עולים מחבר המדינות ומאתיופיה, נוער בסיכון, חרדים – לצד אוכלוסייה מבוססת. לילך רוז וגשאל (38), אם לשלושה המפעילה פעוטון: "בחרנו בכוונה להתגורר באזור משופע בנוער בסיכון ושהאתגר החברתי בו הוא גדול. היה גם שיתוף פעולה מצד ראש העיר".

פעילות חברתית: הקהילה מורכבת מ-90% אנשי חינוך ומפעילה פרויקטים מגוונים בנושאי חינוך בערים, בהם פעוטונים, מועדוניות לכיתות א'-ד' המספקות העשרה ופיתוח כישורים, טיפוח בני נוער בתוכניות המונעות נשירה מבית ספר ומסייעות להם להשלים בגרויות ואף דאגה לשילובם של בני נוער פליטים מדארפור שהגיעו לבדם לישראל בקיבוץ נערן שבבקעת הירדן.

בילויים: פעמיים בשבוע מתקיים מפגש קבוצה הכולל אירועים חברתיים, למידה, סמינרים בנושאי חינוך ודגש על יצירה תרבותית משותפת המצמצמת צריכה.

ספרייה: במגדל העמק שכרה הקבוצה וילה המשמשת מקום מפגש וחלל עבודה לחברי הקבוצה. בסלון הבית ממוקמת ספריית השאלה הכוללת מעל אלף ספרים. ז'אנרים בולטים: חינוך, עיון, ציונות, ספרות יפה, חלוציות, קיבוץ.

מפגשים: פעם בשבוע, קבוצות-קבוצות. בימי שישי נערכת קבלת שבת בווילה המשותפת. הטקס, המורכב מטקסטים ספרותיים וברכות וקריאה בפרשת השבוע, מתקיים בנצרת עילית עם עולים מחבר המדינות ומשפחות חד-הוריות כדי לקרב אותן לחברה הישראלית ולהעצימן.

קופה שיתופית: המשכורות זורמות לחשבון משותף וכל אדם או משפחה מקבלים דמי קיום על פי צורכיהם. ניר רובין-סירקין (31), מרכז הפעילות החינוכית של התנועה: "מדובר בשכר מינימום, אבל זה שווה את זה כי התמורה היא עושר רוחני. כולם מקטרים שיש אלימות בחברה ונוצרו פערים בלתי נסבלים ושיש הרבה ילדים בלי בית. אנחנו מאמינים שצריך לעשות וצריך לחיות כמו שאתה רוצה שהחברה תהיה. אני לא מחכה שמישהו ייצור עבורי עולם שכולם חולמים עליו – עולם של הרמוניה ודיאלוג. אני חי את זה. כשיש מאה איש מסביבך וגם הם אומרים את זה אתה לא מרגיש פראייר, או מוזר, או בודד. להפך, אתה מתמלא בכוח והופך עד כמה שזה יישמע מוזר – לאדם אופטימי".